סיכום הרמב״ם
"אמר ר' יהושע:
ארבעה דברים עושה אותם פטור מדיני שמיים
וחייב בדיני שמיים (בבא קמא נה ע"א)"
הרמב"ם אמר שבגין 4 דברים חייבים בגרימא וישנם דברים שלא:
"השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים"- באותה הנשימה הרמב"ם הבחין בגין גחלת לבין שלהבת. במה דברים אמורים? שדרך הגחלת להיכבות מאליה קודם שתעבור ותדליק אך אם מסר שלהבת חייב שהרי מעשיו גרמו לו".
# גרמא>פעולה עקיפה= פטור בדיני שמיים.
- השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן> פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים.
- במה דברים אמורים שמסר להן גחלת וליבוה> פטור בדיני אדם אך חייב בדיני שמיים שכן דרך הגחלת להיכבות מאליה קודם שתעבור ותדליק.
- אבל אם מסר להן שלהבת> חייב שהרי מעשיו, פעולתו הישירה גרמה לנזק.
גם אם חייב בגרמא, לא יהיה חייב תמיד, ישנן דרגות שונות של אחריות וקש״ס:
1. מעשה ממש: חייב.
2. וודאות של תוצאה: ״גרמא״ חייב.
3. בהעדר וודאות> בוחנים האם חלה הלכת הצפיות.
רב אשי אמר שגרמא בנזיקין פטור, הרעיון היה כשגורמים> חייבים, ולכן כשמדובר בגרימא עקיפה, יש הקלה בדיני אדם- פטור, וחייב רק בדיני שמיים.
בעבר, אמרנו ש"כל הגורם להזיק משלם נזק שלם", השארנו את זה כחידה.
היום נתמקד בסיפור של גרימא שחייבים עליה במשנת הרמב"ם:
רמב”ם: חוסר צפיות
"הדליק בתוך רשותו צריך להרחיק.. וכמה שיעור ההרחקה הכל לפי גבהה של דליקה"
"הרחיק כראוי ועברה והזיקה פטור: שזו מכה בידי שמיים היא"
הלכה דומה שראינו בהקשר אחר "אם היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו ונפלה והזיקה..״> אם הסולם היה מהודק= פטור, מכיוון שלא יכל לצפות את הנפילה ולכן זו מכה בידי שמיים.
למרות הכלל הבסיסי היה שאדם מועד לעולם, קיים איזשהו מצב שהוא כל כך לא צפוי, שאנו לא רוצים לחייב עליו, אנו לא ניגע ביסוד הנפשי, במקום זה נגיד שאם הוא פטור כיוון שישנו נתק בקש”ס.
קיימים 2 מושגים יסודיים בנוגע לקש״ס בדיני הנזיקין בספרות התלמודית:
- # גרמא- גרימה עקיפה.
- בחלק מהטקסטים המושג מופיע כך- # גרמי, סמ״ע מפרשני השולחן ערוך פירש זאת שהנזק נגרם לבדו מעצמו, ולא ע״י האדם המזיק, גרימה סבילה.
מקור 39 -סמ"ע לחו"מ שפו, א ס"ק א
"ולע"ד היה נראה לומר דבהני גרמות דפטרי בהו רבנן מלשלם קראוהו גרמא בניזקין וכאילו אמרו הגרמות באו מכח הניזקין [=המזיקים] וכאילו בא מעצמן ולא מכוח האדם המזיק, ובהני דמחייבי בהו רבנן מלשלם קראוהו דיני דגרמי ור"ל הגרמות לא באו מעצמן אלא מאדם המזיק שגרם להו.
[=ולעניות דעתי, היה נראה לומר שבמקרים האלו של גרימת נזק שפטרו חכמים מלשלם, כאילו אמרו שהנזקים באו לבד, "מעצמם", ולא מכוח האדם המזיק, ולכן כינו זאת "גרמא" ("גורם" (עצמאי)); ובמקרים בהם שחכמי חייבו לשלם קראו חכמים "דין גרמי" (דין גרימה (של האדם)) משום שהם לא באו מעצמם אלא מכוח האדם המזיק שגרם להם]."
• מבחינה מילונאית אין הבדל בין המושגים.
• בהטיית המושג לרבים נוספת האות י׳ ולכן התרגום של המושגים הוא זהה.
פעמים רבות התלמוד פטר את האדם בגירמא עקיפה ופעמים רבות הוא חייב.
קיימות 2 אסטרגיות עקרוניות להתמודדות עם הסתירה:
- קיים ויכוח בין הפרשנים והטקסטים השונים ולכן הפסיקה הייתה צריכה להכריע באיזשהו שלב, כך הרמב״ם טען שלרוב הוא הלך נגד הזרם. בשורה התחתונה נקבע שגרימא עקיפה מחייבת> ע״פ הרמב״ם.
- מקור האסטרגיה התחיל אצל פרשני אשכנז ועבר לפרשני ספרד דרך הרמב״ן אשר הבחין באופן מושגי בין רשימת המקרים בהם התלמוד חייב לבין רשימת המקרים בהם הוא פטר, ובכך מצא את ההבדלים בין הפסיקות.
• ההבחנות המושגיות נקבעו ע״פ צרכי החברה המשתנה מדור לדור וממקום למקום.
פסיקת הרמב״ם המהפכנית
40. בבא קמא ק, ע"א – ע"ב
[מקרה חלפן הכספים]
ריש לקיש אחוי ליה דינרא לרבי אלעזר [=ריש לקיש הראה מטבע של דינר לרבי אלעזר (כדי לדעת אם הוא תקין, עובר לסוחר)] אמר מעליא הוא [=אמר לו שהיא טובה]. אמר ליה חזי דעלך קא סמכינא [=אמר לו: שים לב! אני סומך עליך!] אמר לו: כי סמכת עלי מאי למימרא [=לשם מה אתה אומר לי כך?] דאי משתכח בישא בעינא לאיחלופי לך [=האם כדי שאם תתברר המטבע כרעה (פסולה) שאחליף לך?] והא את הוא דאמרת רבי מאיר הוא דדאין דינא דגרמי [=הרי אתה שרבי מאיר דן דין "גרמי"] מאי לאו ר' מאיר ולא סבירא לן כוותיה [=האם לא היתה כוונתך שרבי מאיר סבור כך אבל אינך פוסק כך להלכה?] אמר לא ר' מאיר וסבירא לן כוותיה [לא, רבי מאיר – ואני סבור כמותו].
יועץ השקעות שנתן עצה לא טובה> בעת העתיקה לא הייתה אפשרות לדעת איזה ממטבע הוא מקורי ואיזה מזויף. לכן התחילו לצוץ חלפני כספים שהיו גם נותנים חוו״ד מקצועית לגבי כשירות המטבעות.
מבחינת הקש״ס- ר׳ מאיר קבע כי היועץ חייב בגין גרימא עקיפה> פעולה עקיפה, שכן שההפסד נגרם בעקבות הסתמכות על עצה. בניגוד לשאר הפרשנים בטקסט.
הי רבי מאיר? [=איזה אזכור של רבי מאיר (משמש לנו מקור לשיטתו/גישתו?)] אילימא [=שמא נאמר] רבי מאיר, דתנן [=ששָנִינו (במשנה)] "דן את הדין זיכה את החייב חייב את הזכאי טימא את הטהור טיהר את הטמא מה שעשה עשוי וישלם מביתו" הא איתמר עלה [=הרי נאמר שם על מקרה זה] אמר רבי אילעא אמר רב והוא שנטל ונתן ביד.
# בורר שטועה בדין> כאשר מדובר בטעות בשק״ד> פסיקתו נשארת ואינה מתבטלת, אך הבורר חייב ונושא באחריות אלא אם נקט צעדים כדי למנוע זאת. כאשר מדובר בטעות בוטה> פסיקתו מתבטלת.
אלא הא ר' מאיר [= אלא, רבי מאיר (שבמקור) זה] דתנן [=ששָנִינו] "לצבוע לו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום ר' מאיר אומר נותן לו דמי צמרו" התם קא עביד בידים [=שם עשה מעשה בידיו];
# כאשר אדם צבע בד בצבע אחר ממה שהיה צריך, לא ניתן לכמת את הנזק מבחינה שיווקית, זו גרימא עקיפה אך ר׳ מאיר סבר שחייב לשלם את דמי הנזק מכיוון שנגרם הפסד ונזק כלשהו.
אלא הא רבי מאיר [=אלא רבי מאיר (שבמקור) זה] דתנן [=ששָנִינו] "המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו הרי זה קידש [=נאסר בהנאה מאיסור "כלאי הכרם" (דברים כב, ט: "לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם"] וחייב", התם נמי קא עביד בידים [=גם שם עשה מעשה בידיו]
אלא הא רבי מאיר [=אלא רבי מאיר זה] דתניא [=ששנינו] "מחיצת הכרם שנפרצה אומר לו גדור נפרצה אומר לו גדור נתייאש ממנה ולא גדרה הרי זה קידש וחייב באחריותו".
# ״כלאי כרם״- בהלכה היהודית אסור לזרוע חיטה בתוך הכרם, הרי שאם נזרעה יש לשרוף את הכרם כולו. כך יכול להיגרם נזק רב. החיטה היא דבר שמתפשט לבד וללא שליטה, ולכן כאשר יש פרצה בכרם יש לדאוג לסגור אותה כדי שהחיטה לא תעוף ותיזרע בו.
בעל הכרם שהזהירוהו כי יש פירצה, אך לא סגר אותה> ר׳ מאיר בדעת מיעוט קבע כי חייב, למרות שגרם בצורה עקיפה לנזק.
מכיוון שיש מחלוקת בין דיני המשנה, עמדתו של ר' מאיר, נשארה בדעת מיעוט ולכן כמעט ולא נתקבלה כהלכה.
הבעיה מתחילה בסדרה הבאה של המקרים:
41. בבא קמא צח, ע"א – ע"ב
אמר רבה: הזורק מטבע של חבירו לים הגדול פטור. מאי טעמא [=מה הטעם (הנימוק)?] אמר הא מנח קמך אי בעית שקליה [=(יכול הנתבע לומר) המטבע מונחת בפניך – אם תרצה תוכל ליטול אותה] והני מילי בצלולין דקא חזי ליה אבל עכורין דלא קחזי ליה לא [=ואלו הדברים רק במים צלולים שניתן לראות אותם, אבל לא במים עכורים] והני מילי דאדייה אדויי [=ואלו הדברים אמורים רק אם העיף אותה] אבל שקליה בידיה מיגזל גזליה השבה בעי מיעבד [=אבל אם נטל אותה בידיו, הרי הוא גזל אותה וחייב להשיב את המטבע] ...
# זרקתי כסף של חבר לבריכה, אך החבר אינו יודע לשחות> רבה טען:
- כאשר זרקתי את המטבע בטעות והמיים צלולים> פטור, מכיוון שמדובר בגרימא עקיפה.
- כאשר זרקתי את המטבע פיזית והמיים עכורים> חייב, מכיוון שמדובר בגניבה מכוונת של כסף.
ואמר רבה השף מטבע של חבירו פטור מאי טעמא דהא לא עבד ולא מידי [=מה הטעם (הנימוק)? מפני שלא עשה דבר] והני מילי דמחייה בקורנסא וטרשיה [=וזה אמור רק אם פחס את צורת המטבע] אבל שייפא בשופינא חסורי חסריה [=אבל אם שייף אותה הרי החסיר ממנה]
# כאשר הרסתי ״שייפתי״ מטבע של חברי> פטור, מכיוון שהרסתי את המטבע עם פטיש אך לא פסלתי את האפשרות למימושו, לא פגמתי בשוויו.
ואמר רבה הצורם אוזן פרתו של חבירו פטור מאי טעמא פרה כדקיימא קיימא דלא עבד ולא מידי וכולהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי [=מה הטעם (הנימוק)? משום שהפרה עומדת כפי שהיא, ולא כל השוורים מיועדים להקרבה על גבי המזבח] ...
# כאשר גרמתי מום בפרה> מבחינת דיני קורבן, גרמתי בעקיפין הפסד לבעליו להקריבו אך עדיין, פטור.
אמר רבה השורף שטרו של חבירו פטור דאמר ליה ניירא קלאי מינך [=מפני שאומר לו: נייר (בלבד) שרפתי לך] ...
כאשר קרעתי או שרפתי שטר של חוב> מדובר בגרימא עקיפה כי החוב עדין קיים אך הרישום נהרס, ולכן פטור.
״.. אמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא [=מי שדן דין "'גרמי" – מחייב את דמי השטר כולו] ומאן דלא דאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי ניירא בעלמא [=ומי שאינו דן דין "גרמי" מחייב דמי הנייר בלבד]. הוה עובדא וכפייה רפרם לרב אשי ואגבי ביה כי כשורא לצלמא [=היה מקרה, וכפה רפרם את רב אשי לשלם וגבה ממנו; רש"י: "פרעון גמור מן העידית כקורה זו הנבחרת משאר קורות לתקן בה צורה ודיוקנאות"].
נקודת המפנה היא במשפטו של אמימר- ״מי שדן דין בגרמי, דן בדין עלמא״- מי שדן דין גרמי מחויב בתשלום מלא על שריפת השטר, יש כאן חזרה על עמדתו של ר' מאיר.
רבה פטר בגלל שהוא סבר שגרמה= פטור.
מה זה אומר על גרימה עקיפה? יחייב בכל המקרים. בכל המקרים של רבה הוא פטר. כל מקום שהתלמוד פטר בגרימה עקיפה יכול להיות שזה לא נכון, אלא אם נצדיק את זה בכך שנגדיר את המקרים האלה כמיוחדים. אמר אמימר שבגלל שעמדתו היא שגרימה פטורה, אך אם רבה כפה את רב אשי לשלם, המשמעות היא שרפרם סבור שזה לא כך, אנו צריכים להסתכל אחורנית על כל המקרים שלמדנו על גרימה עקיפה ולחשוב אחרת לגבי המעמד שלהם.
לדעת המרצה, זו נקודת הציר שהופכת את כל הסיפור התלמודי אצל הרמב"ם.
נחזור למקור 45-
(ז) כל הגורם להזיק ממון חבירו חייב לשלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כשאר המזיקין, אע"פ שאינו הוא המזיק זה הנזק עצמו באחרונה הואיל והוא הגורם הראשון חייב.
הציר הראשון שגרם נזק> אם יצרת שרשרת אירועים ואתה עומד בתחילתה ולא בסופה, אתה הנעת את הגלגלים, את החייב.
רק כעת מסתבר לנו שההלכה איננה כדברי רבה אלא כדברי רמב"ם, למעשה עם קבלת פסק הדין שבו רפרם חייב את רב אשי והמשפט שקדם לו שהשאלה תלוי בשאלת הגרימה הופכת את הכל, יש לשנות את כל המקרים הקודמים בהתאם להלכה החדשה: גרמא בנזיקין> חייב.
"כיצד, הזורק כלי שלו מראש הגג על גבי כרים וכסתות ובא אחר וקדם וסלק את הכרים מעל הארץ ונחבט הכלי בארץ ונשבר חייב נזק שלם כאילו שברו בידו, שסלוק הכרים והכסתות גרם לו שישבר, וכן כל כיוצא בזה.”
(ח) הזורק כלי של חבירו מראש הגג על גבי כרים וכסתות של בעל הכלי וקדם בעל הכלי והסיר הכרים הזורק חייב שזריקתו היא הגורם הראשון לשבירת הכלי, ואם קדם אחר וסלקן שניהן חייבין הזורק והמסלק ששניהם גרמו לאבד ממונו של זה.
# סילוק הכרים והכסתות גרם לו> מילת המפתח היא גרימא, הוא חייב גם את האדם שזרק ראשון את הכלי, שכן פעולת הזריקה טמנה בחובה יצירת נזק (למרות שהיה בפועל חיץ), וגם את האדם שסילק את החיץ, שהרי פעולות שניהם= גרמו לנזק ממוני.
כמו שרבה פטר גם את הזורק וגם את המסלק, רמב"ם מחייב את שניהם.
(ט) וכן השורף שטרותיו של חבירו חייב לשלם כל החוב שהיה בשטר, שאע"פ שאין גוף השטר ממון הרי גרם לאבד הממון, ובלבד שיודה לו המזיק ששטר מקויים היה וכך וכך היה כתוב בו ומחמת ששרפו הוא שאינו יכול לגבות החוב אבל אם לא האמינו אינו משלם לו אלא דמי הנייר בלבד.
# השורף שטר של חברו- רבה פטר, שכן הפתק הוא לא כסף. אך ע״פ הלכת הרמב״ם- חייב מכיוון שנגרם נזק ממוני ויש לראות בפעולת השריפה כיצירת נזק מכוונת, ולכן גם אם מדובר בגרימה עקיפה, יש לראותה כפעולה ישירה.
(י) וכן ראובן שהיה נושה בשמעון ומכר השטר ללוי וחזר אחר שמכרו ומחלו לשמעון, הרי נפטר שמעון כמו שיתבאר במקומו ונתחייב ראובן לשלם ללוי כל מה שבשטר, שהרי גרם לו לאבד השטר והרי הוא כמי ששרפו, וכן אם מחלו יורש ראובן משלם המוחל מן היפה שבנכסיו.
# חברה מכרה אג"חים וביטלה אותן לאחר מכן> הגמרא פטרה מתשלום החוב האישי. הרמב״ם חייב, מכיוון שיש פה גרימת נזק, ביטול האג״ח, השטר הוא כדין שריפת השטר.
(יא) וכן העושה עבדו אפותיקי וחזר ושחררו חייב המשחרר לשלם לבעל החוב שהרי הפקיע שעבודו וגרם לאבד ממונו, וכופין את בעל החוב גם הוא לשחרר העבד כדי שלא יפגע בו ויאמר לו עבדי אתה.
וכן הדוחף מטבע חבירו ונתגלגל וירד לים חייב לשלם, וכן הצורם אזן הפרה חייב לשלם שהרי גרם לפחות דמיה, וכן המרקע דינרי חבירו והעביר צורתן חייב לשלם משום גורם, וכן כל כיוצא באלו הדברים.
# הדוחף מטבע חברו ונתגלגל לים> חייב לשלם.
# הצורם אוזן הפרה- חייב לשלם.
# המרקח דיני חברו- חייב לשלם.
(יב) הזורק כלי מראש הגג לארץ ולא היה תחתיו כלים וקדם אחר ושברו במקל כשהוא באויר קודם שיגיע לארץ, הרי זה האחר פטור שלא שבר אלא כלי שסופו להשבר מיד בודאי ונמצא כשובר כלי שבור ואין זה כגורם, וכן כל כיוצא בזה פטור.
# אדם זרק כלי מראש הגג כאשר מתחת לבנין לא היה דבר, אך אדם אחר שבר את הכלי כאשר היה עדין באויר> האדם האחר פטור, פעולתו הייתה פעולת סרק מכיון שבפעולה הראשונה היה גלום נזק.
התלמוד זרוע באירועים של גרימה עקיפה, המוטיב שחוזר על עצמו בלא מעט סוגיות הוא שפטורים על גרימה עקיפה. אין הבדל מושגי בין הגרימות העקיפות אלא הבדל פרסונלי, בעמדות, אך לבסוף נקבע כי יש לפרש את ההלכות הקודמות לפי הלכתו של הרמב״ם.
• על כן, גרמא בנזיקין חייב, גם כאשר האדם הראשון לא גרם לנזק באופן ישיר אלא התחיל שרשרת של נסיבות שבסופן נגרם נזק.
• אין הבדל מושגי בין גרמי לגרמא, זו אותה מילה.
עו"ד נועם קוריס בפייסבוק
עו"ד נועם קוריס ביוטיוב
עו"ד נועם קוריס בטוויטר
עו"ד נועם קוריס בגוגל פלוס
עו"ד נועם קוריס, קבוצת עורכי דין בפייסבוק
עו"ד נועם קוריס בבלוגר
עו"ד נועם קוריס בלינקדין
עו"ד נועם קוריס בקפה דה מרקר
עו"ד נועם קוריס ב simplesite
מאמרים מאת עו"ד יפית לוי
מאמרים מאת עו"ד יסידור שוורצמן
מאמרים מאת עו"ד איתי ריזניק
מאמרים מאת עו"ד ארז פרס
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה